<h1>כל בו סימן קמ"ה</h1>
<h2>דף ג:</h2>
נשאל לרשב"א מי שנשבע לפרוע לזמן פלוני או להזמין בתו לנשואין ליום פלוני ועבר ולא עשה כן באותו זמן אם עובר בכל יום ויום. והשיב כל שנשבע לעשות דבר וקבע זמן להשלמת מה שאמר אף על פי שלא עשה כן באותו זמן מחוייב הוא עדיין לעשותו לפי שאלו שני דברים האחד שנשבע לעשות דבר פלוני ולא תלה אותו בזמן. השני שקבל עליו לעשותו בזמן פלוני ואין זה תלוי בזה. אבל אם נשבע לעשות דבר ביום פלוני אם עבר ולא עשה שוב אין חיוב שבועה עליו ולוקה על שעבר על שבועתו ופטור מלעשות לו. ותדע לך דגרסינן בירושלמי דנדרים [פ"ח ה"א] נדר להתענות ושכח ואכל כבר אבד תעניתו. רבי אבא בשם רבנין דתמן אמרי והוא שאמר יום סתם הא אמר יום זה מתענה ומשלים כלומר שאם אמר יום סתם כבר קבל עליו להתענות יום אחד ואף על פי שהתחיל עכשיו להתענות אם שכח ואכל אין תשלום יום זה עולה לו משום נדרו אבל אם אמר יום זה אף על פי ששכח ואכל משלים זה ואינו חייב להתענות יום אחר.
<h2>דף יח:</h2>
אשה שרגילה לראות ביום קבוע ויש לה וסת כשיבא אותו יום צריך לפרוש ממנה עונה או יום או לילה. כיצד רגילה לראות אפילו בסופו אסור לבא עליה מתחלת היום ואם לא ראתה בסופו מותרת אפילו מתחלת הלילה שאחרי כן וכ"ש בלילה שלפניו. וכן אם רגילה בתחלת היום אסור כל היום ולא יותר. וכן הדין אם רגילה לראות בלילות. ואפילו רוצה לילך בדרך צריך לפרוש ממנה סמוך לוסתה.
<h2>דף כו:</h2>
ומי שנשבע והיו פיו ולבו שוים בשבועה ואחר שנאסר חזר בו מיד תוך כדי דבור והוא כדי שיאמר התלמיד לרב שלום עליך רבי ואמר אין זו שבועה והוא אומר נחמתי חזרתי בי הרי זה מותר. וכן אם אמרו אחרים חזור בך או מותר לך וקבל מהם תוך כדי דבור ואמר בפיו הן או חזרתי הרי זה מותר. אבל אם חזר בלבו ולא הוציא בפיו אפילו בתוך כדי דבור צריך שיוציא החזרה מפיו כמו השבועה.
אותן יהודים שמשביעין אותם השרים שלא לצאת מארצם יכולין לישבע סתם שלא יצאו ובלבד שיחשבו היום. ואפילו הוא מפרש שלא יצאו כל ימי חייהם יכול לחשב בלבו כל ימי חייו אם לא יהיה לו צורך. ואם מבטל בשפתיו בלחש כל שכן שטוב יותר. לשון זה מה"ר יהודה ב"ר יצחק ז"ל.
<h2>דף לו.</h2>
משפט החרם להרמב"ן ז"ל. בקיעי עירנו ראיתי כי רבו במה שנוהגים תדיר להסיע על קצותם ולהחרים ולהשביע בדבר וכשנמלכין להתיר ש"צ עומד ואומר הותר החרם. תחלה יש לי לומר שהיתר נדרים בענין זה פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו בגמר'. וכבר הרבו הראשונים לדבר בזה על אותן מקומות שנוהגין לומר בר"ה ויום הכפורי' כל נדרי ובא מעשה לפני הגאו' ואסרו כמו שכתוב בתשובותיה' ובהלכות ה"ר יצחק אבן גיאת. ור"ת נמי כתב בלשון הזה כלהון דאיחריטנא בהון טעות הוא שאי אפשר לו להתיר לעצמו ובלי חרטה דמעיקרא ובלא יחיד מומחה או שלשה הדיוטות. ועוד דהלכה כרב פפא [גיטין ל"ה ע"ב] דאמר צריך לפרוט הנדר וכן מצינו בתשובה לרבינו (הגדול) [האי גאון) ז"ל שאמר וקהל שהחרים על דבר ונתחרטו בו ילכו אצל חכם ויתיר להם את החרם כמו שעושין בשבועה למי שנתחרט עליה אלו דבריו ז"ל. והם כמנהגו קצרי' וארוכים שהאריך עלינו הדרך שלא להתיר חרמי צבור אלא על פי חכם כלומר יחיד מומחה או ג' הדיוטות. וכחומר שבועת היחיד בחרטה ובפתח היתר ובשאר הדינין שמסר הכתוב לחכמים ואלו מקצת דברי הראשונים והם דברים פשוטים אפילו לקטנים ואין צריכין לפנים ולא לפני לפנים. ואף אותם שנהגו לומר כל נדרי אמרו שאין התרה אלא לכגון שגגות של צבור ונדרי טעות זה לשונם. ויראה לי כגון אותן ד' נדרים שהתירו חכמים [נדרים כ"א ע"א] (שהן) [שאין] צריכין לפתוח להם פתח ממקום אחר אבל לשאר נדרי' חרמים ושבועו' לא עלה על דעת. וכן תמצא כתוב בתשובו' רבי סעדיה גאון והגאונים אסרו עליהם מפני שהתירם סתם ומשמעות הדבר (לדברים) [לנדרים] הקיימי' ולפיכך חששו שמא יבא הדבר לידי טעות להתיר בהיתר זה שאר נדרי' וחרמי' ואין ההיתר מועיל להם בענין זה כלל מפני ד' טעמים הברורים שפירש ר"ת ז"ל. ופירוש חרטה דמעיקרא שאמ' הרב ז"ל לומר שצריך להתחרט על שנדר כלל מתחלה הא אלו רצה בנדרו ומכאן ואילך רוצה בהתרו אינה חרטה, למד זה ממה שאמר [נדרים כ"א ע"ב] בעית נדור וכו' ובתוספתא [נדרים פ"ה ה"א] אלו היה לב זה עליך היית נודר ואם לא תאמר כן אין נדרים. ותמה על עצמך אפילו הלכו אצל חכם להתיר להם בחרטה גמורה כדין שבועה שנשבע היחיד הרי עכשיו נהגו להחרי' ולהשביע על דעת המקום ועל דעת הקהל והוה ליה על דעת רבים וק"ל [גיטין ל"ו ע"א] נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה לדבר הרשות לעולם. ועוד אמרינן במסכת שבועות [כ"ט ע"א] וליטעמך על דעתי ועל דעת המקום למה לי אלא כי היכי דלא להוי הפרה לשבועתיהו אלמא כל דעת המקום אין לו הפרה לעולם כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. והרי אני מפרש לך דעת המתיר הזה שהנהיג הדבר הוא סובר כשאנו אומרין בגמרא על דעת רבים אין לו הפרה דוקא כשאמר סתם הריני נודר על דעת רבים. והטעם לפי שאין אותם רבים ידועין כדי שיהיו מתחרטים בשעה שהוא רוצה להתיר את נדרו ותהא דעתם מסכמת בהיתר אף על פי שהסכימו מתחלה לאסו' לפי שאין הרבים עשוים להתחרט ולחזור בהם ממה שהסכימו עליו. אבל אם נדר על דעת רבים ידועים והסכימו כלם בהיתר שלו יש לו הפרה. ולא עוד אלא אפילו הן עצמן מתירין לו בלא חכם ובלא פתח היתר הואיל והשוו כלן להתיר הנדר. וכן ראינו שפשט במקצתם מנהג זה שהיחיד נמי נשבע על דעת חבירו וכשמתחרט מבקש ממנו והוא מתיר לו והלה נוהג היתר בנדרו שלא על פי חכם. וכן מה שאמרו בגמ' במס' שבועו' [כ"ט ע"א] על דעת המקום אין לו הפרה. המתיר הזה סבור דדוקא בשבועת קבלת התורה נאמר לפי שאין הקב"ה מסכי' לבטל אות אחת מן התור' לעולם. אבל בדברי הרשו' כשהסכים לאסור מתחלה לצרכם הסכים וכשהם עכשיו צריכי' להתיר לצרכם מסכים. נמצאת למד כפי מדה זו שעל דעת הקהל משמש קולא וחומרא. חומרא שאם בקש אחד מהם להתי' לעצמו על פי חכם בפתח וחרטה גמורה אומר לו והלא על דעת הקהל נשבעת ועל דעת רבי' אין לו הפרה לפיכ' כל זמן שנשארו רבים מהם שאינן רוצים להתיר אין לו היתר לעולם דאכתי איכא דעת רבים לאסורא. קולא שאם הסכימו כלם להתיר אין צריכין חכם ולא דיני פתחי נדרים אלא אומרים בהסכמתם הותר הנדר והוא מותר זהו דעת המורה הזה שנהג להתיר נדרי צבור כענין זה. ואלו היו שומעין להחמיר ודאי שהדברי' רחוקים מן הדעת ועמוקי' מן השכר ומוקצים מחמת אסור מן המחשבה שהרי רבינו שלמה ז"ל מאיר עיני הגולה פירש [גיטין ל"ו ע"א] נדר כשהודר על דעת רבים כגון שהיה ברבים והדירו על דעתם וכן מצינו בתשובת רב האיי גאון ז"ל ועל זה פסקו בגמרא הלכ' שאין לו הפרה אלמא אף אותם הרבי' עצמן אינן יכולין להתיר. וכן משמע מדאמרינן עלה והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא כלומר הדירו על דעת אנשי העיר שלא ילמד תינוקות ואהדריה רבינא משום דלא אשתכח דדייק כותיה ודאי על דעתם אהדריה וטעמא משום לדבר מצוה הא לדבר הרשות אפילו על דעתם כלומר שנמלכו כל אנשי העיר להתיר אינו מותר. וכן פירש ר"ת בתשובה והוסיף ואמ' דדוקא כי ההוא מקרי דרדקי שעל דעתם הודר ועל דעתם הופר לפי שיצא הפסדם בשכרם באותו הדבר בעצמו אבל משום מצוה אחרת אין לו הפרה כיון שעל דעת רבים נשבע דמנלן שכך היה דעתם להתחרט משעה ראשון משום מצוה זו וא"ת יהיו נשאלין איהו למיסר עליה שוינהו שליח ולא למשרי ליה הלכך אין חרטתן כלום להתיר לו. ועוד הראה פני' לדבריו וכן תוכל ללמוד מדברי הגאונים שאסרו כל נדר ולא התירו להם כשאמר על דעת הקהל. הא למדנו שאין הנשבע על דעת הרבים הללו מתיר שבועתו על פיהן ואין לו הפרה אלא לדבר מצוה ובחרטה גמורה ועל פי חכם. וכן היחיד שנשבע על דעת היחיד אינו מתיר שבועתו על פי אותו היחיד אלא על פי חכם או ג' הדיוטות וכדין שאר הנדרים בפתחיהם. ואומר אני שהאומר על דעת פלוני אני נשבע הרי הוא כאומר על מנת שלא ימחה פלוני אלא ישתוק לפיכך אם מוחה בשעת שמועה ביטל הנדר. קיים או שתק נתקיים הנדר. ומנא אמינא לה דאמרינן בגמרא [נדרים ע"ג ע"ב] כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. ולפיכ' נתנה התורה רשו' לבעל בנדרי אשתו שאם הקי' הוקם או אם הפר הופר. אלמא כל האומר על דעת פלוני אני נשבע אם הפר אותו האיש היפר ואם הקים [הוקם] כדין הבעל ודוק' כשהפר מיד בשעת השמועה אבל שתק הוקם מיד ואף על פי שנתנה התורה זמן לבעל בשתיקה כל אותו היום גזרת הכתוב היא ליתן לו זמן להמלך בעצמו משום שלום הבית ואין דין זה נוהג באחר. תדע שהרי שנינו [נדרים ע"ב ע"א] נדרה בו ביום ונתגרשה בו ביום [והחזירה בו ביום] אינו יכול להפר אלמא כיון שיצתה מרשותו נתקיים מיד אף על פי ששבועתה על דעת בעלה היתה. זהו דין האמת ומשפט שלום אבל מה אעשה שהרבים שומעין להקל ולא להחמיר. ועוד שיש להם עכשיו פתחון פה מכיון שהוא מוחזק אצלם ממנהג הדורות להתיר נדריהם בענין זה אומרים שאין עיקר כל הנדרים וחרמים שלהם אלא על דרך זה. ולזה הם מתכונים כשהם אומרים על דעת הקהל וכאילו התנו בפירוש הוא אצלם. מ"מ אפילו כדברי כל המקילים צריכין הצבור להזהר שלא להתיר אלא במעמד אנשי העיר ועל דעת אנשי העיר הא אלו התירו מקצתם כדרך היתר שלהם אינו כלום ואפילו על פי חכם וחרטה אינו מותר מפני שהוא על דעת רבים שאינן מפירין לו כמו שביארנו וכ"ש אם נהגו [מקצתן] קלות ראש בדבר שאין רשאין להתיר אלא עונשין אותן כדתניא [נדרים כ' ע"א]. מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג אסור כימים שנהג בהם היתר (ומתירין) [ומחמירין] עליהן דלא פתחינן ליה בחרטה ובית דינא דמזדקיק ליה לאו שפיר עבד. ורב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה כו' כדאיתא בפרק ואלו מותרין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בלשון הזה כל בית דין דנזקק לזה וכיוצא בו ומודיעין לאלה שמזלזלין בנדרים שאין חייבין מן התורה או שיורה בהם להקל או שיפתחו להם פתח מנדין אותו (ובארבע) [בי"ד] הדיוטות. וכל שכן אם היה נדרם נדר לרבי' או סייג לתורה ולדבר מצוה שאין רשאין להתיר בשום פנים כדאמרינן בגיטין [ל"ה ע"ב] צריך לפרוט את הנדר משום אסורא. ואתמר בירושלמי [נדרים פ"ה ה"ד] חד בר נש נדר דלא מרוחא אתא לגבי יודן בר שלום אמר ליה מה אשתבעת דלא מרוחנא א"ל וכן בר נש עביד א"ל לקטוסטיה אמר ברוך שבחר בהם שאמרו וצריך לפרוט הנדר. פירוש לקטוסטיה לשחוק בקוביא שהוא אסור מדבריהם. ואם תאמר והלא לדברי המקילין כיון שעל דעתם נשבעו והם מתירין ברצונם אפי' לדבר האסור נמי בושנו מדבריהם וכי מכנפי אינהו למשרא איסורא ותהא הסכמתם כלום. ועוד דהא איכא על דעת המקום שהוא מצטרף לדבר מצוה אפילו לדבריהם. ואם יאמרו לא הוזכר על דעת המקום אלא בשבועה שהשביע משה את ישראל לפי שאותה שבועה במצותו נעשת אבל בשבועות וחרמים שלנו אינו מצטרף, אם כן למה הנהיגו אבותינו להזכיר בכלל חרמי צבור על דעת המקום אלא שהוא מסכים עמהם הוא יתברך שמו יסכים על לבינו לעשות הטוב והישר בעיניו ובעיני בריותיו אמן. שמא יקשה אדם על דבריו ממה שמצינו באגדה [תנחומא וישב ב'] במכירתו של יוסף אמרו נחרים בינינו שלא יגיד אחד מעמנו ליעקב אבינו אמר להם יהודה ראובן אין בכאן ואין החרם מתקיים אלא בעשרה מה עשו שתפו להקדוש ברוך הוא באותו חרם שלא יגידו לאביהם כיון שירד ראובן בלילה ולא מצאו קרע את בגדיו ובכה וחזר לאחיו ואמר הילד איננו ואני אנה אני בא. הגידו לו את המעשה ואת החרם ושתק ואף הקדוש ברוך הוא אף על פי שכתוב בו מגיד דבריו ליעקב דבר זה לא הגיד מפני החרם. ולפיכך בא רעב בארץ ישראל וירדו אחי יוסף עשרה לשבור בר במצרים ומצאו את יוסף חי והתירו את החרם ושמע יעקב שהוא חי וכתוב ותחי רוח יעקב אביהם וכי מתה היתה אלא שחיתה מן החרם ושרתה בו רוח הקודש שנסתלקה הימנו. אמר ר' עקיבא החרם היא השבועה והשבועה היא החרם וכו'. אלו דברי אגדה. ושמא יבא הרואה לטעות וללמוד שמתירים חרמי צבור שבזמן הזה אותן המחרימין עצמן בחרטתם ויכולין אנו לדחות שחרם השבטים כיון שמצאו את יוסף מעצמו הותר שעל דעת כן הוחרם מתחלה ותולה נדרו בדבר היו וזה שאמרו התירו את החרם אינו אלא שפרשו לעצמן שמותרין הם ממנו או שנשאלו עליו לבנימין הצדיק יחיד מומחה אין זו דרך האמת אלא הוו יודעין שלשונות הרבה אמורים בתורה בענין קבלת אסור והן שבועה ונדר וחרם ונדוי חוץ מלשונות שהן תולדות לאלה כגון מבטא ואיסר וקונם וכיוצא בהם ואלו כולם אסר הן אלא כל אחד ואחד משמש לעצמו ודינו חלוק מחבירו והחרם הנזכר בדברי האגדות ובתלמוד הוא שבית דין מחרימין בדבר ואומרין בלשון הזה כל העושה כך וכך וכל הפורץ גדר בדבר זה יהיה בחרם או מוחרם הוא זה הלשון סתם נקרא חרם.
וכשאדם אומר לשון זה על נכסים כגון שאמר נכסי חרם שם שמים חל על אותן הנכסים והרי הם לבדק הבית או לכהנים. ודבר זה מפורש בתור' כדכתי' אך כל חרם אשר יחרם וכו' וכן אוסר אדם נכסי' שלו על חבירו ונכסים שאינן שלו עליו כגון שאמר לאחר נכסיך עלי חרם הרי הן אסורין עליו והרי זה מודר הנאה מהן וזהו דין קונמות. ואלו החרמות שהן חרמי ממון צריכין קבלה כלומר שיהא מוצא מפיו שבועה. וכן בשעת היתר צריכין שאלה לחכם ופתח היתר או חרטה גמורה והרי הם כשאר נדרים וכדי' הקדשות לגמרי. אבל כשאומר' בית דין זה הלשון על אדם והם חרמי בטוי הגוף כלומר שאומר' כל העושה כך וכך יהא בחרם דבר זה מתורת משה לא למדנו עד שבאנו לדבר קבלה ופרשו לנו כמו שאנו עתידין לכתוב. והחרם הזה הוא מענין הנדוי והשמתא המוזכרים והמפורשים במסכת משקין [מו"ק ט"ז ע"א] ויש צד חמור בחרם זה שאין בשבועות שהמושבע מפי אחרים ולא ענה אמן אינו כלום בשבועות בטוי. אבל בחרם אף על פי שלא קבל עליו ואפילו לא היה שם בשעת גזירה כיון שבית דין רשאין להחרים כדכתיב ואקללם ואשביעם באלהים הרי החרם חל עליו ואסור לו לעבור על אותה גזירה כמושבע מפי עצמו. וכן הדין באנשי העיר אם הסכימו כולם או רובם במעמד טובי העיר והחרימו בינן שהן רשאין להציע על קיצותם ולהחרים בדבר חרם שלהם חל כל החייבין לילך בתקנתם ונמצא העובר על קיצותם מכל אנשי העיר עובר על החרם והוא כעובר על השבועה והחרם נכנס לו ברמ"ח אבריו וכלתו את עציו ואת אבניו והרי זה כמנודה לעירו. וחמור הוא החרם יותר מן הנדוי כמו שמפורש בגמרא [מו"ק ט"ו ע"א] וחייבין הכל לנהוג עמו כמו חרם לפרש הימנו כדינו והרי הם מודרין שלא יהנה אותו מנכסיהן יותר מכדי חייו ושאינו נוהג עמו כדינו זה אף הוא כמועל בחרמים. וכן הוא חייב המוחרם הזה לנהוג אסור בדברים האסורים למוחרם כגון נעילת הסנדל ודברים של אוכל ושלא ליהנות מנכסי המחרימין ודינו מפורש בגמרא ומסור לחכמים ואם הוא מיקל ראשו בדברים האסורים לו גורם רעה לעצמו ועובר על דברי תורה. ובזה אמרו [תנחומא וישב ב'] שאין החרם מתקיים בפחות מעשרה לפי שאינן צבור ולא בית דין שהוא במקום צבור ואין להם כח להחרים אלא לישבע כל אחד ואחד שבועת בטוי לעצמו. ואם החרים אותו החרם מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל הרי העובר עליו חייב מיתה. ורשאין הם המלך או הסנהדרין להמית אותו באי זו מיתה שירצו וזהו דינו של יהושע שדן עכן בדיני נפשות לפי שפשט ידו בחרמי שמים. וכן בחרמי בטוי מצינו שאול שאמר מות תמות יהונתן. וכן ישראל בימי פלגש בגבעה הרגו אנשי יבש גלעד כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא יעלה אל המצפה לאמר מות תמות. ובילמדנו [תנחומא שם] רבי עקיב' וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם הוא השבועה והשבועה היא החרם אנשי יבש גלעד לא עלו ונתחייבו מיתה. ואני אומר בשמא לאחר בקשת המחילה שזהו פשט הכתוב בתורה כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת כלומר מה שהסכימו עליו הכל והוחרם לדעתם העובר עליו לא יפדה בממון אבל חייב מיתה ולא תהיה חוסם פינו מפני שרז"ל דרשו המקרא לענין אחר. מהם מי שיאמר למעריך היוצא ליהרג. ומהן מי שאמר שאין חייבי מיתות בית דין נפטרין בממון כדאית' (בכריתות) [כתובות ל"ז ע"ב] שאף על פי כן אין מקרא יוצא מדי פשוטו אחת דבר אלהים שתים זו שמענו משמש הכתוב לזה ולזה. צא וראה שהם ז"ל דרשו [סנהדרין כ"ז ע"ב] לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות. ולא תחשוב שזאת אסמכת' אלא עיקר גמור הוא ומכאן יצא לקרובים שהם פסולין לעדות מן התורה ואפילו כן אין מקרא יוצא מידי פשוטו (אחת) דכתיב רק את בניהם לא המית ככתוב בתורת משה לא יומתו אבות על בנים. הא למדנו שכמה פנים של אמת לתורה. ולא עוד אלא שהחרם חל אפילו על דורות הבאים אם החרימו בית דין על אנשי העיר ועל זרעם [שהרי יריחו החרים יהושע על אנשי העיר ועל זרעם ועל חיאל בית האלי חל החרם ועל זרעו] וזהו גזירת יהושע בן נון שמזכירין בחרמות. כדכתיב וישבע יהושע בעת ההוא לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ויבנה העיר הזאת את יריחו ונתקיימה גזירתו כמה דורות. וכן בימי פלגש בגבעה לפי שאמרו ארור נותן אשה לבנימין נאסרו באותו הדור ואחר כך הוצרכו לדרוש ממנו ולא מבנינו כדמפורש בבבא בתרא [קכ"א ע"א] הא אלו אמרו עליהם ועל זרעם או שאמרו סתם החרם היה חל על הדורות הבאים.
נמצאו ארבע דרכים בחרם שאין בשבועות ונדרים שאינו צריך להוציא [אלה] מפיו ושהוא חל בעל כרחו ושלא בפניו והעובר עליו פורש מן הצבור כדיני הנדוי ויותר מהם ושהוא מתחייב עליו מיתה לפעמים. אבל שהוא חל עליהם ועל זרעם נראה שאף בנדרים כן בכל קבלת הרבים כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגילה וכן בצומות. אבל יש בחרם זה צד הקל שאין בשבועות ונדרים כן שאם עשה תשובה העובר על החרם ובא לבית דין או לפני טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולין הם בעצמם להתיר לו שזהו היתר חרמים ונדוי שהמנדין מתירין ברצונם וכן אם מתו מאנשי העיר או הלכו למדינת הים הם מתירין ואין חוששין. כדתניא באבל רבתי [שמחות פ"ה הט"ו] מת אחד מן המנדין אם נתן רשות לחביריו מתירי' אותו ואנשי העיר הרשות נתונה בידם וטוביהם מן הסתם ולא ביד ההולכים למדינת הים. וכן אם מת הדור ההוא העומדין אחריהם מתירין והוא שיהיו גדולים כמותן בחכמה ובמנין כדין נדוי ושמתא כדאמרינן במסכת משקין [מו"ק י"ז ע"א] וכן פירש רבינו האי גאון ז"ל בתשובה. מ"מ אין מקצת הצבור מתירין ואפילו רובם עד שיהיו שם כל המחרימים או כנגדם וחשובים כמותם כמו שאמרו [מו"ק ט"ז ע"א] חלקו אינו מופר. והיתר זה עצמו הרי הוא כהיתר שנדרים על פי שלשה או על פי יחיד מומחה כחרמי היחיד ונדוי שלו ומתירין בלשון חכם ואם החרימו בפניו אין מתירין אלא בפניו כדין (נדר) [נדוי] ואין ביניהן אלא שהן עצמן מתירין בלא פתח וחרטה דמעיקרא ושמתירין אפילו במקום הרב וכל זה מפורש בגמרא ואין כאן מקום להאריך שלא באנו אלא לענינינו. ומצינו לרב האי גאון תשובה מסכמת בענין זה שכך אמר אבל מה ששאלת על רבים שקבלו על עצמם שיעשו תענית או שיעשו תקונים ואח"כ נודע להם כי טוב ויפה לשנות הדבר כי יש לשנות וכל שכן אם יראה להם לפחות או להוסיף ואם החרימו על הדבר רשאין הן להתיר החרם ואין בכך כלום אלא ובלבד שיראה להם ההיתר והשנוי כי הוא הטוב והישר. וקרובים דבריו בתשובתו שלא הצריכם היתר חכם. וכן מלך ישראל או סנהדרין שהחרימו אף על פי שהעובר מתחייב מיתה אם רצו כולם למחול מוחלין לו ומתירין שאף לענין שבועות אמרו [שבועות כ"ח ע"א] אפילו אכלה כולה נשאל עליה וזה דומה למה שאמרו [סנהדרין פ"ח ע"ב] בזקן ממרא שרצו ב"ד למחול לו מיתתו וזה שאמר הכתוב ויפדו העם את יהונתן ולא מת ולפי (פשטינו) [פשוטו] כלפי שאמרה תורה לא יפדה אמר הכתוב כאן ויפדו העם את יהונתן ולא מת אלא שזה הפדיון בהיתר החכם היה. ויש לפרש בזה פירוש אחר שיהונתן שוגג היה ואף על פי כן היה עליו עונש כשאר שוגגים שבתורה ועוד שהיה קרוב לפושע שאין אדם משיב ידו לפיו ולא שאל. ואביו לא היה סבור ולא היה מאמין שהיה שוגג ורצה לחייבו מיתה. ואמרו לו כל העם כיון שנעשה הנס על ידו הדבר ידוע שבשוגג אירע לו ואין הקב"ה עושה נס על ידי רשעים המועלים בחרם. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל היונתן יתקטל דעבד פורקנא רבא חס קיים הוא ה' אם יפל משער רישיה לארעא ארי קדם ה' גלי דבשלו עבד יומא דין. וכן אמרו בפרקי דרבי אליעזר באגדה [פל"ח]. וכשם שמתירין לעובר מחרם שעליו כך נמי מתירין החרם עצמו לנהוג בו היתר בלא שאלת חכם ואף על פי שהן עצמן קבלו האסור מתחלה הם עצמם מתירין שהרי חכם מנדה לעצמו ומתיר לעצמו. ומן הענין הזה היה חרמן של שבטים ולפי גדולתם וחכמתם חשש הקדוש ברוך הוא להם ולא רצה לגלות ולפיכך היו הם עצמן רשאין להתיר לכשירצו. אבל בית דין או צבור וכן יחידים שאמ' משביעין אנו שלא יעשה אחד ממנו כך וכך הרי זו שבועת בטוי מפי אחרים וכל העונה אמן הרי הוא כמוציא שבועה מפיו במזיד חייב מלקות בשוגג קרבן עולה ויורד וכשיבא להתיר צריך שאלה לחכם ופתח וחרטה כדין הפרת נדרים ושבועות וכל שלא ענה בה אמן אינו חייב בה כלום שאין לך מושבע מפי אחרים ולא ענה אמן דחייב אלא במושבע מפי בית דין בשבועת העדות. ודבר זה ידוע מה שאמרו חכמים [שבועות ל"ה ע"ב] באלה האמורה בתורה גבי שבועת העדות שהיא כשבועה. ועוד אמרו [שם ל"ו ע"א] ארור בו נדוי בו שבועה בו קללה ופירוש הדבר על ענין שאמרנו שאם בא לקבל עליו בשבועה שלא יאכל היום ואמר בארור אני שלא אוכל היום זהו כאומר בשבועה שלא אוכל היום. וכן במושבע בלשון ארור מפי אחרים וענה אמן שלשון זה משמש לשבועה אם הוציאו בלשון שבועה ונתכוון לה. ואם הוציאו בלשון נדוי כגון שאמרו בית דין כל העושה דבר פלוני ארור בו כמו שאמרו מנודה הוא ואם באו לנדות מי שכבר צריך נדוי ואמרו ארור הוא הרי זה מנודה לבית דין. וכן הוא עצמו שאמר כך הרי זה קבל עליו נדוי אם לכך נתכוון בתחלתו. והנדוי האמור כאן נראה שהוא חרם אלא שלא הקפידו בכאן להפריש בין לשון מנודה למוחרם וכן השמת' משמש בגמרא פעמים לנדוי פעמים לחרם. וכיון שנתברר ענין היתר החרם מעתה נלמוד לפי דרכינו שהמתירי' מקצת החרם וסבורין שהותר כולו טעות גדולה טעו שאין הדין נותן אלא בהיתר הנדר והשבועה שחכם פותח להם פתח ועושה הנדר מעיקרו כנדר של טעות וכדאמרינן בנדרים [כ"ה ע"ב] לא שנו אלא דאמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר דלא ניחא ליה בנדר ראשון כלל. אבל חרם שהם לעצמם מתירין כרצונם אין בו דרך לומר הותר מכללו הותר כלו. הרי שנדו ב"ד את השנים עלה על דעת שאם הותרו לזה שיהא השני מותר ואפילו בנדרים הנתרין בחרטה אין לנו. הרי נתפרש מהו החרם ומה היא השבועה אע"פ ששניהם מענין אחד ולשון שבועה כולל את כולם ונתפרש מה ההפרש שיש ביניהם בדינם. ועכשיו שהנהיגו אבות לומר מחרימין אנו ומשביעין שלא יעשה אדם דבר פלוני וכל העובר ועושה ארור הוא. הרי זה ברור שזה שבועת בטוי וחרם והרי העובר מתחייב בחומר שניהם. והזהר בדברי עניניהם כי חיים הם [למוצאיהם] ושוב נבדק ונמצא לראב"ד ז"ל תשובה בענינים הללו ומפורש בה שאלנו מן המחרימין אם הוציאו שבועה וארור מפיהם. או אם הוא חרם ונדוי בלבד בלא הזכרת שבועה. ואמרו כי השביעו והחרימו בארור ובקללה ובאלה ובשבועה בספר התורה ובכל המצות והאלות הכתובות בה על פלוני אם לא תעשה כך ועל כל מי שיהנה אותך אם תעבור על גזירתם. אמרנו להם מעתה אין כאן בית מיחוש כי בודאי הם צריכים לילך אצל חכם או על פי שלשה הדיוטות דמסברי להו וסברי והנשאל על שבועתו אינו עושה שליח לחרטתו והחכם המתיר אינו עושה שליח להתרו. והוספנו עוד לדבר על ענינם כי אם יתקבצו כולם ויבחרו שלשה מן המומחין שבהן לפרט לפניהם ולהשאל על שבועתם והם יתירו אותם על פי חרטתם ואחר כך יחזרו אותם השלשה ויבחרו להם שלשה אחרים להתיר גם להם ואחר כל שאלת נדרם ושבועתם יצוו את שלוחם להתיר חרמם אפשר כי יש תקנה בכך רק שיהיו כולם כל אותם שהיו בשעת החרם והנדוי. וכשם שהחרימוה ונדוה כן יתירוה. ואם אי אפשר שכבר מתו מקצתם ובאו אחרים שהם חשובים כמותם וימלאו את חסרונם להיות כולם בהתרה או תמורת' בערכם וחשיבותם כל זה לשון הרב הגדול ז"ל. והנה באר בקצרה כל מה שאנו טורחין עליו. ועוד אמר בתשובה דכל שבועה ואלה שנזכר בה על דעת המקום אין לה היתר עולמים אלא לדבר מצוה שהרי דעת המקום מתרצה בכך דכתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך. אבל במה שכתבנו בעל דעת הקהל הרב נסכם שאותם הרבים עצמן כיון שנתלית השבועה עליהם והרי הם כולם נשאלים עליה מתירין אותה ביחיד מומחה או שלשה כדרך שבועות אחרות זה שלא כדברינו והוא ז"ל מחמיר בשבועות שליח צבור אפילו למי שלא ענה אחריה אמן. ועוד מפני שש"ץ בשליחות עצמן משביען. ואין לנו כן לפי שאין בעולם מושבע מפי אחרים וחייב כלל אלא גזירת הכתוב בשבועת העדות בלבד וכל שאין בו קרבן בענין זה אין בו אסור עד שיפרשו חרמם וזה לא עלה בתשובת הרב יפה. מכל מקום במה שאמר מפני שהוא משביעם לדעתם יש לחוש ולדין. וכן תשובת ראשונים כל צבור דמקבלין עליהון מלתא למעבד וגזרין גזרתא בסתם ובשמתא ובחרמו' דלא למעבר עלה ונהגו בה אסורא ובתר הכי מתחרטין וקא חזן דלא יכולין צבורא למיקם בה הכין חזינא דודאי יכולין לבטולה ובטלה מכמה טעמים. חדא דאמרינן פותחין בחרטה ועוד דלא מתבעי להון למגזר גזירה על צבורא מאי דלא יכולין צבורא למיקם בה דקאמרי' [ע"ז ל"ו ע"א] אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה הלכך מן הלין טעמי יכולין צבורא לבטלא לההיא גזרתא דגזרו עליהו ולית עליהון עונש בגינה. גם זו התשובה סתומה שמה שאמר שפותחין בחרטה משמע בדרך שאלת נדרים ושבועות. אבל לשון התשובה שהן מתירין לעצמן. ומכל מקום מתוך לשון התשובה נראה (שכן) [שאין] מנהג ראשונים (להתיר) [להדיר] ולהשביע בקיצות אנשי העיר אלא לשמתא ולהחרים. והטעם שאמר בדבר שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו מספיק לזה אבל לשבועה ונדרים אינו ענין. והאל יחיש מוסד הבית והבנין אמן סלה.
<h2>דף מו:</h2>
לרב יהודאי. ומאן דרגיל לאפוקי הזכרת השם לבטלה פסול בשבועה והוא בכלל הא דתנן ושכנגדו חשוד על השבועה ואמרינן [כתובות פ"ה ע"א] ההיא איתתא דאיתחייבא שבועה בי דינא דרבא אמר' ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשידא אשבועתא אפכה רבא אשכנגדה. ומפרשי רבנן דהות חזיא לה דהו' מפק' שם שמים לבטלה.
